הזיכרון האנושי הוא המגדיר החשוב ביותר של מהותנו כבני אדם. אם נמחק לעצמנו את הזיכרון- לא נדע לומר, מי אנחנו, מה מהותנו ומה אנו עושים על פני האדמה. במובן זה, ההיגד שנוקטת ההגדה של פסח בלשון סיפורית, "והגדת לבנך ביום ההוא" הוא למעשה צוו קיומי להבטחת עתידנו מדור לדור בהנחלת אתוס העצמאות, תהליך הפיכתו של עם עבדים לעם לבטח ישכון.
אבל מה אם בנך הוא זה שאינו יודע לשאול. או אולי כמו ערן בננו שנולד עם פיגור קשה ומעולם לא דיבר ולו מילה אחת כל 23 שנותיו? תשובת ההגדה – את פתח לו. לא נאמר 'את התבייש בו', או 'את בודד אותו' או 'את הרחק אותו'. נהפוך הוא, ההגדה מורה לנו: להושיב אותו איתנו בליל הסדר, הוא חלק מאתנו. כלומר, עלינו האחריות לשלב גם את החלש ביותר, הפגוע ביותר בעולמנו. לפתוח לו פתח של תקוה.
ארבעת הבנים עליהם דיברה תורה– חכם, רשע, תם וזה שאינו יודע לשאול הם ביטוי מטאפורי לעם כולו, מזקן ועד טף, החל מהאדם החכם, שהוא בעל יכולות אישיות גבוהות, עובר לרשע שתמיד קורא תיגר על דרך הישר, עובר לתם שהוא הנאיבי, וגומר בזה שאינו יודע לשאול שכל כולו בתלות מוחלטת בחסדינו. זה שאינו יודע לשאול, מבטא יותר מכולם את חוסר העצמאות בו הוא מצוי, את התלות בחסדי אחרים. 
המושג "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים" מופיע בתנ"ך שוב ושוב. חיוב הזיכרון הוא כלי מרכזי לעיצוב מורשת ובצמוד אליו מזוכר מצב העבדות שהוא היעדר מוחלט של עצמאות אישית. מכאן ניתן ללמוד שנוכחותו ותפקידו של זה שאינו יודע לשאול היא להיות עמוד ענן מצפוני שלנו. זה המעניק לנו פרופורציות בחיים, המזכיר לנו בכל רגע מחיינו כמה יקרה 'עצמאות' שהוא לא התברך בה. הוא זה שאומר לנו בדממה צועקת "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו".
אדם כזה, שהכי קל להתעמר בו, להפלות ולקפח אותו. הוא זה שכל נוכחותו עשויה להביא אותנו למדרגת הגבורה הגבוהה ביותר, גבורת כיבוש היצר. כי הרי הוא שלכאורה לא מסוגל למאומה- כל נוכחותו היא מבחן לאנושיותנו ולערבותנו זה לזה. הוא זה המבטא יותר מכל את מצב העבדות ולכן ככל שנעשה עבורו יותר- כך נהיה יותר ראויים לעצמאות. ככל שנעשה יותר עבורו יהיו בנו יותר כוחות נפש לערוב זה לזה. ככל שנעשה יותר עבורו תהיה בנו יותר אהבת אדם שהיא הכח הגדול ביותר כדי להבטיח את עצמאותינו
